web33-copy

הייתי ילדה לא שגרתית ואי אפשר היה לאלף אותי // נגה שנער-שויער // Xnet

בילדותה חקרה בתים נטושים, אספה בעלי חיים וביקרה כמעט כל יום בגן חיות, וכיום היא מנסה להביא את החוויות הללו לאמנות שלה. המסע האישי של טל

את טל (טלי) טנא-צ'צ'קס אני מכירה כבר שנים, מאז שהילדים שלנו היו ביחד בגן. הרקע המשותף (עיצוב גרפי, עיצוב בכלל), כמו גם הקסם האישי שלה, סיקרנו אותי תמיד. עם השנים התוודעתי גם לעשייה האמנותית העשירה שלה ונכבשתי. התוצרים קסמו לי, ולא פחות מכך – תהליך העבודה. אני לא מכירה הרבה אנשים שעשייתם מבטאת באורח כה הדוק ומנומק את המהות, את הגרעין הפנימי העמוק שלהם. המחויבות והיסודיות שבאמצעותן טלי מפענחת וחוקרת כל פרויקט עד לפיצוח הגנום שלו, מעוררות השתאות. אז ברור שביקשתי ממנה להתראיין, ואיזה כיף – היא הסכימה!

מי את?

"טל טנא-צ'צ'קס, נשואה באושר לשימשי, אמא של איה, רוני, יובל ותומר. מעצבת ואמנית רב-תחומית, חוצפנית והרפתקנית".

ומה עושה?

"אני בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. במהלך לימודיי קיבלתי מלגת הצטיינות ל-School Of Visual Arts בניו יורק, שם למדתי סמסטר והתמחיתי בעיצוב אובייקטים בתלת-ממד. בתום הלימודים בבצלאל עשיתי שנה נוספת בקורס לעיצוב צעצועים במחלקה לעיצוב המוצר. את רוב שנותיי כמעצבת עשיתי כעורכת גרפית בכירה וכאחראית פיתוח מוצרי פרינט בעיתונים. כיום מתחלקת הפעילות שלי לכמה מישורים. הראשון, פיסול סביבתי שובב ופרוע. עבודותיי הוצגו במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב, בכיכר רבין ובגלריות ובתערוכות בארץ. אני גם מעבירה סדנאות להמצאה ולאלתור באקדמיה ובמוסדות ציבוריים. יש לי גם סדנאות פרטיות: סדנת 'מראות אושר' לעיצוב מראות צעצועים, 'מה עושים עם צעצוע שבור?', ליצירת צעצוע חדש מחלקי צעצועים שבורים, ועוד".

 

אחת מ"מראות האושר" שלה. "כל מה שאני עושה היום, מתחיל בילדות" (צילום: טל טנא-צ'צקס)

אחת מ"מראות האושר" שלה. "כל מה שאני עושה היום, מתחיל בילדות" 

 

שורשים, זיכרונות ילדות – מה את זוכרת?

"כל מה שאני עושה היום, מתחיל שם. לא הייתי ילדה שגרתית. הבחירות שלי תמיד היו 'אחרות', ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ואי אפשר היה 'לאלף אותי'. גדלתי בפתח תקווה של שנות ה-70 וה-80. גרנו בבית פרטי שלידו היו שדות רחבים. אהבתי מאוד להסתובב בחוץ ולאסוף בעלי חיים (עם עדיפות לצבים, קרפדות וראשנים). בסביבת הבית שלנו היו בתים ישנים נטושים, ותכולתם תמיד הקסימה אותי והכילה עבורי אוצרות נהדרים: גרוטאות מעניינות, חפצים ישנים, ציוד רפואי שהשאיר אחריו רוקח שהלך לעולמו. ניגודים וחיבורים תמיד משכו אותי. לצד הגרוטאות והטבע היו ליד הבית גן החיות העירוני, שבו ביליתי כמעט כל יום אחרי הלימודים, והמוזיאון לזואולוגיה. השלדים, הפוחלצים ושאר המוצגים בו היוו עבורי גן עדן של דמיון והשראה.

"מגיל צעיר מאוד אהבתי ציור ונמשכתי לאמנות. כבר בשלב מוקדם היה המסלול שלי ברור: לימודי אמנות בבית הספר היסודי, מגמת גרפיקה בתיכון ולימודים בבצלאל בהמשך".

מה בחוויות הללו עיצב אותך כאדם וכיוצרת?

"נדמה לי שכך אני גם היום: החיבורים בין תחומים וניגודים משלימים אותי ויוצרים את העשייה שלי, שיש בה דגש על כל מה שחשוב לי. גרוטאות, צעצועים שבורים ורהיטים ישנים עדיין מקסימים אותי. אני תמיד פוקחת עין, אוספת בכל מקום וגם מקבלת 'משלוחים' מחברים וממכרים. מאחורי כל הפריטים המגיעים אליי עומד תמיד סיפור: אנשים שייצרו אותם וילדים ששיחקו בהם.

 

מתוך סדרת "ליטל ג'יינט": מעמדים להגשת מזון שעוצבה מאסופות של צלחות מעופפות, כדורים, צעצועי ילדות ובובות גומי (צילום: נגה שנער-שויער)

מתוך סדרת "ליטל ג'יינט": מעמדים להגשת מזון שעוצבה מאסופות של צלחות מעופפות, כדורים, צעצועי ילדות ובובות גומי(צילום: נגה שנער-שויער)

 

‬‬‬‬"ערכי שימור הסביבה, צמצום הצריכה והמיחזור מדברים מאוד אל ליבי ומיושמים כל העת גם בחיי האישיים. הם גם הכתיבו את הבחירות בעת בניית בית המשפחה שלנו בקיבוץ משמרות. התריסים ומשקופי הדלתות, המטבח, חדרי האמבטיה וכו' – מקורם בחומרים ממוחזרים שכבר נעשה בהם שימוש בעבר. מתלה הסירים שבמטבח, לדוגמה, מקורו בקרש ששימש את שימשי כנדנדה. מצאנו אותו במחסן בבית הוריו וידענו שהוא יהיה חלק מהבית שנבנה בעתיד. ארון הוויטרינה שבסלון אוצר בתוכו אוסף של צעצועים שהוא כל מה שאנחנו וכל המקומות שמהם באנו: גלובוס ישן של אמי, צעצוע אהוב שאותו שמרה אמו של שימשי לאורך שנות ילדותה במלחמת העולם השנייה והשואה, אוסף הקטרים של שימשי, אוסף מכוניות משותף לשנינו, ועוד. כל טיול משפחתי בחו"ל הוא סיבה לצעצוע חדש ואהוב, ואנו זוכרים את הסיפור מאחורי כל אחד מהם.

"הפיסול הסביבתי שלי מבטא את החיבור בין הערכים של האתרים שבהם מוצבים הפסלים לבין ברגשות של האנשים הצופים בהם. כך נוצר גם חיבור עם הסביבה".

 

גלובוס של אמה שמוצב כעת בארון הוויטירינה בסלון ביתה (צילום: נגה שנער-שויער)

גלובוס של אמה שמוצב כעת בארון הוויטירינה בסלון ביתה(צילום: נגה שנער-שויער)

 

אחד הפסלים הסביבתיים הבולטים שלה היה מאוורר ענק שהציבה ב-2012 בכיכר רבין בתל אביב. "חקרתי את ה-DNA של המקום", היא מספרת. "זו כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות ועם הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין. המאוורר הענק, שעוצב בהשראת דגם 'סטאר' הנוסטלגי – הוצב בלוויית מסר: 'להביא רוח חדשה'. הוא הפך את הכיכר למחויכת, הִשרה עליה קרירות נעימה באמצע חום יולי-אוגוסט וגם הפר את הסדר הנוקשה בה. יצר מעין בלגן. הקהל הגיב לזה. מכל הארץ הגיעו אנשים כדי לראות את המאוורר שחיבר אותם לילדות, אחד לשני וגם למקום שבו הוא הוצב".

 

המאוורר שהציבה בכיכר רבין. "להביא רוח חדשה" (צילום: אריק סולטן)

המאוורר שהציבה בכיכר רבין. "להביא רוח חדשה"(צילום: אריק סולטן)

 

שלוש שנים אחר כך עיצבה את המיצב "עוגה עוגה" לתערוכת "יום הולדת" באגף הנוער של מוזיאון ישראל. "המיצב הוא למעשה המחשה והגדלה של טקס יום ההולדת הנערך בביתנו. לפני שנים, כשהבנות היו ממש קטנות, היה לנו עצוב שילדה אחת חוגגת ומקבלת מתנה והשנייה לא מקבלת שום דבר. מאז, בכל יום הולדת כולנו חוגגים, וכולם מקבלים מתנות, אבל חוגגים קודם כל לבעל השמחה. המיצב במוזיאון מבטא באורח מדויק את הערכים המרכיבים את החגיגה המשפחתית שלנו: השמחה, הצבע והקריצה לאמנות הפופ.

"לקראת יצירת המיצב חקרתי את המונח 'יום הולדת ישראלי' ומאפייניו, ובעקבות זאת הגיעו למוזיאון כל הסמלים החשובים: מיץ פטל (שנשפך מתוך כוס פלסטיק, כמו שתמיד קורה בכל חגיגה), סוכריות צבעוניות, בייגלה, כובע ליצן וכמובן עוגת שוקולד עם סוכריות – והכל גדול, והכל נגיש. המבקרים בתערוכה יכלו להרגיש ולגעת, לחוש את הקריצה, את שבירת הסדר הטבעי של המוזיאון, את הבלתי מושלם שאליו ניתן להתחבר בקלות. כי מושלם עבורי זה משעמם. וחוץ מזה, אין מושלם.

 

"עוגה עוגה" במוזיאון ישראל. "שמחה, צבע וקריצה לאמנות הפופ" (צילום: אריק סולטן)

"עוגה עוגה" במוזיאון ישראל. "שמחה, צבע וקריצה לאמנות הפופ"(צילום: אריק סולטן)

 

"בילדות יש גרעין חזק שמגדיר את מי שאנחנו כיום. כילד אתה רוצה לבלוע את העולם. הכל אפשרי ומותר. עם השנים אנחנו חוסמים לעיתים את המקומות האלה האותנטיים, הראשוניים. כשאתה נאמן לערכים, לתרבות, לאמנות ולמחוזות שמהם באת – אתה מביא משהו חזק ואותנטי. צריך להקשיב לגרעין הזה, להיות עימו בקשר מתמיד ולא בנתק. שם טמונים השיפור והצמיחה שלנו כאנשים, כאמנים יוצרים, כבני אדם".

השילוש הקדוש?

"חלה טרייה, שוקולד השחר, גבינה צהובה".

לכתבה המלאה ב-xnet

 

Save