דב ואני

הקרקס. פרוטרט עצמי

אז:
חושך. הזרקור מאיר את הזירה, תרועת החצוצרה והוילון נפתח..
עשרות ליצנים ולהטוטנים נשפכים למרכז: מאלפים, פילים, סוסים, נמרים, אקרובטים למעלה, לוליינים למטה, פירמידת הפחד, טבעת האש, כדור המוות..
אני בת עשר, שואגת.. צורחת מהתרגשות… אני בקרקס!!

ועכשיו:
אני עומדת חזקה פשוקת רגליים, פותחת את הפרגוד למופע, וכל הפנטזיות, כשיירת סוסים נכנסים לזירה.
והזירה זו אני, נמצאת בכל הדמויות ובכל הסצינות: תמימה, מבוהלת, מוקסמת רועמת מצחיקה מהססת.
אני בכל. מעורבבת כולי בעבודה. דרמטית וולגרית הרפתקנית ונועזת.

הסצינה:
בקרקס שלוש זירות. ובכל זירה מתקיימות סצינות שונות של אקרובטים, לולייניות, כרוז ומאלפים, אריות, סוסים, דב וליצנים.
הדמויות והזירות עוצבו מחלקי בובות, צעצועים ישנים, קופסאות פח, חוטי ברזל וגרוטאות.
בטכניקה מעורבת של ריתוך, ליפוף, הדבקה, תפירה, סאונד ותאורה הפכו למופע אינטימי קסום ומאירות כזרקור על רגעים קטנים בקרקס.

 

cir9

cir1

cir3

cir8

cir12    cir2

cir6

cir11

 

ההשראה:
אני אוספת ג'אנק ובובות מאז שזוכרת את עצמי. פולשת לבתים נטושים ומחטטת בערימות אשפה.
גדלתי בשכונה צמודה לגן החיות העירוני בפתח תקווה, שהיו בו אריות, פילים, קרנפים, דובים, זברות, ג'ירפות… ג'ונגל מעבר לגבעה.
במתחם גן החיות היה מוזיאון זאולוגי עם פוחלצי חיות. פריק שואו של הטבע: צ'יטה מנוקדת בהיכון לזינוק עם אבק על הפרווה. דב קוטב עצום חשוף שיניים מאיים עם קורי עכביש בפה.. חי מת. הזוי ומופרע.
ממול היה מוזיאון גוף האדם, ששם בין המודל הקלאסי של שלד האדם לתצוגת האבולוציה של דארווין היו צנצנות פורמלין עם עוברים אמיתיים מתועדים מתפתחים בחודשי ההריון, עיניים שנעקרו מארובותיהן צפות במיכלי זכוכית, ריאות, לב ועוד כל מיני.
הקרקס הוא פרופיל של חוויות וסיוטי הילדות.

הקרקס הוצג בתערוכת "צעצוע" בנמל תל אביב, 2011

לוידאו של הקמת הקרקס לחצו כאן