rubber duck

הברווז ואני

אז קודם כל – לא אני עיצבתי את הברווז,
אבל… המחשבה על ברווז אמבט ענק וצהוב שיצוף בים הבריקה לי לילה אחד באוגוסט 2011.
זה היה הפרוייקט הראשון שרציתי לעשות כאמנית מיצבים.
חשבתי שאחד כזה יניח למליטריזם, לגבולות, לפוליטיקה, לזעם היומיומי ולאלימות.
לרגע רציתי להתבונן בעולם בעיניים של ילד, להחזיר פרופורציות, להזכיר את התום, הפשטות ולהעלות חיוך.

שיתפתי חברה במייל נרגש בחצות הלילה והלכתי לישון מאושרת. למחרת בבוקר ניגשתי למחשב לראות אם מישהו עשה כזה קודם וגיליתי – קודם את הברווז אח"כ את האיש שעיצב אותו – פלורנטין הופמן.
אז כתבתי לו, נפגשנו, כתבתי עליו לידיעות אחרונות ולאתר xnet, ניסינו ואפילו כמעט הצלחנו להביא את הברווז לישראל אבל…

 

הנה הכתבה על הבאזז והברווז:

לפני כמה לילות הבריקה לי מחשבה על ברווז אמבטיה מגומי צהוב, צף על המים מול חופי ישראל. ראיתי בדמיוני את הדבר הנפלא הזה, תמים, חופשי ומאושר, צף על המים וידעתי שהוא יהיה הפרוייקט הראשון שאבצע בדרך להיות buzz artist.
ניגשתי למחשב לראות אם מישהו עשה את זה קודם..

ביצת הפתעה
תכירו, פלורנטיין הופמן. הולנדי בן 34. 1.90 מטר של הומור מוטרף ופני פיטר פן לנצח.
חיוך ענק של אושר וברווז. הוא עיצב אותו ב-2004. שופע הומור ומתיקות, שוחר שלום ומעורר געגוע לגאונות שבפשטות.
כבר ראיתי אמני רחוב, אבל כזה – בחיי! דבר כזה לא היה. הוא תוקף אותך מהבפנים של הבטן, מהמיץ, מדגדג ובועט. הופך את הקרביים מהתרגשות.
זה התעתוע הזה שנוצר במפגש עם העבודה שלו, שנהר עצום הופך לאמבטיה והפלא הזה, שכל הפרופורציות של הסביבה משתנות והעולם נהייה קטן. וזה כבר לא אתה ששולט בצעצוע אלא הוא בך. חוקי המשחק משתנים. מישהו הגדיר לנו עולם חדש.
הופמן מעתיק את המציאות, עושה מניפולציה, בוחר את המקום הכי לא צפוי ויוצר הקשר חדש ומהפכני. הוא הופך את הפינה המשועממת להפתעת היום!
לזה אני קוראת 'באזז ארט' – מינוף ערכי המקום או המותג ותיעול שלהם לעשייה שיווקית במסווה של אמנות. והופמן באזזר רציני!
את הקוף השמן שהוצג בסן פאולו בברזיל עיצב מ- 10,000 כפכפי אצבע צבעוניות. הוא זרוק על הגב, על דשא וספסל. הצבעוניות של העבודה משנה את הטמפרטורה – הפארק הירוק צונן יותר.
והכפכפים – הם נוף הרגליים של ברזיל.
את הארנב הצהוב 'זרק' לככר בשוודיה לפני ארבעה חודשים, וזה צנח על הגב ונעצר כשהטוסיק המתוק שלו מונח בחוצפה על המונומנט המקומי עם הפנים לכנסיה.
הארנב עשוי מרעפי עץ צהובים (חומר מקומי מובהק). לכאורה סתמי, לכל אחד היה או יש ארנב כזה. הופמן מצטט אותו במדוייק, את הפרופורציות, הכפלים וזכרון חדר הילדות של כל אחד מאיתנו, ולכן זה הופך לעניין אישי, רגשי. שייך לכולם. שלושה חודשים היה בכיכר ופורק.
כמו צעצוע. נשבר ונעלם.
אני מוקסמת מהעוצמה, מהגרוטסקיות. כמוהו, חיה בין ערימות צעצועים יוצרת וחולמת. רוצה לשתף אותו – לספר לו איך הצליח לרגש ולטלטל אותי.
אז שלחתי לו מייל: אני טל טנא-צ'צ'קס, מעצבת רדימייד. חוצפנית והרפתקנית.
סיפרתי לו איך אני וברווז צהוב, סיגריה וחיוך של אחרי.. ושלחתי.
הגיע ממנו מייל – הזמנה לפתיחת תערוכת "ביג דושי טיילס" בברלין. ארזתי ונסעתי.

איסט ברלין
נכנסתי לגלריה. סביבי שרועים דובי פרווה ענקיים, רובצים בחלל, מוטחים על הקירות, על הרצפה. ארנב צהוב, היפופותם סגול וקוף שרק חולמת להכנס לבית שחי שלו ולחיות שם.
אני מחפשת את החיוך הילדי שלו ומוצאת אותו בקצה הגלריה – שיער זהוב, מתולתל, עסיסי, ויפה תואר. קופידון.
ניגשת. מציגה את עצמי: איטס מי, טלי פרום איזראל ורגע אח"כ הוא כבר כורע ברך ומראה לי בדיוק את הרגע והזוית של נקודת המבט שהשפיעה על המימד העיצובי שלו. ואני מוקסמת. הטיטאן הענק הזה על הרצפה – ילד!!.

 

הופמן ואני בפתיחת התערוכה -Dushy Tales בברלין
הופמן ואני בפתיחת התערוכה -Dushy Tales בברלין

 

אני חלמתי על הברווז הצהוב. איך אתה הברקת עם הרעיון?
"זה התחיל מפרסומת בטלויזיה של חברת יוגורטים שמבטיחה פרס. בסוף הפרסומת היה מישהו שהחזיק ברווז צהוב ביד, לחץ עליו ועשה וואק וואק". למחרת בבוקר התקשר לחברה והציע להם את הקונספט. הם סירבו לפרוייקט, אבל מי שהרימו את הכפפה הם אוצרי הביאנלה בצרפת ב-2004.
איך הרגשת בפעם הראשונה שנופח הברווז?
הוא ענק! הוא מספר והעיניים נפערות. ענק שזה מפחיד לעמוד לידו.
מה, אפשר למות ממנו?
הוא עונה שכן וזה מצחיק אותי – למות מברווז גומי צהוב..
אבל זה 26 מטר גובה!! "מקרוב הוא ממש מפחיד. רק כשמתרחקים אפשר להנות מהמתיקות שלו". כשמנפחים אותו צריך לעמוד בתוך הגוף שלו וזה ממש מסוכן. כדי למנוע אסון בנינו כלוב ברזל למקרה של קריסת המעטפת. בתוכו האור מציף את החלל בגוון צהוב וזה קסום כמו לחיות בתוך השמש.. והוא זורח מאושר כשהוא מספר את זה.
אני מציעה לו שנביא את הברווז לישראל, נשיט אותו במי הים התיכון על קו תל אביב-עזה. הוא נדלק. הוא טיפוס א-פוליטי. זה מתאים לו לאג'נדה. יחד מדמיינים איך הוא צף לו על המים.
אתה בעצם משחק בצעצועים.
"אני מת על צעצועים מייד אין צ'יינה. הרוס מהצבעוניות, מהתעשיתיות שלהם. כל העבודות שלי נגזרות מזה. לכולן החוויה של צעצוע פלסטיק. הכל צ'יינה. זה זול וכולם זהים".
אבל עדיין – אתה כל כך שונה.
כי אני משנה אותם. שם אותם במרחב הציבורי, משנה את הגודל, החומר, את ההקשר. הקוקטייל הזה עובד נפלא.

אני מספרת לו שגם אני חיה בין צעצועים, כמוהו, שבויה של הגלמור הסיני. מספרת לו שאני לא יודעת להיות חלק ממשהו. אינדיבידואליסטית.
אתה צעיר אני אומרת, ובכל זאת – מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול?
הוא צוחק וזה מקסים, כי באמת יש לו חיוך של ילד קטן עם זיפים. חושב קצת ועונה שרוצה להשאר ילד לנצח.

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות, במוסף 24 שעות. 6.6.11
לינק לכתבה באתר xnet


>> ואם במקרה אתם רוצים לראות את הברווז כאן איתנו בישראל ואתם מכירים מישהו שירצה לעזור במימון המיצג צרו איתי קשר. יש בידי את כל הרשיונות האישורים, התכניות והעלויות.